פסק-דין בתיק ע"פ 40759/07

פתח - דבר

1.         ­ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופטת ר' זוכוביצקי, סגנית הנשיא), מיום 4.11.07, בתיק ת 5051/07 - במסגרתו הורשע המערער, לאחר שנוהלו הוכחות בעניינו, בביצוע עבירה של נהיגה בקלות ראש - לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, תשכ"א - 1961, וזאת לאחר שעקף כלי רכב, מימין ומשמאל, ללא הבחנה. בית משפט קמא גזר דינו של המערער ל-45 ימי פסילה בפועל; 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים וכן קנס בשיעור של 2,000ש"ח.

עיקרי הכרעת דינו של בית משפט קמא

2.         בית משפט קמא הציג בפתח הכרעת דינו גרסאותיהם הנוגדות של הצדדים. בעוד המשיבה טענה, כי המערער זוהה על ידי השוטר שעצרו כמי שנהג ברכב וביצע העבירה, בחר המערער, אשר כפר בעובדותיו של כתב האישום, שלא להעיד ולא להביא כל ראיה שהיא מטעמו, התומכת בגרסתו לחפות. נוסף לכך, בחר המערער שלא להופיע לישיבת ההקראה ולישיבת ההוכחות וסנגורו הופיע בשמו ובמקומו.

3.         המערער תלה כל יהבו בעובדה, שלא זוהה באופן וודאי טרם נרשם לו הדו"ח, המכיל כתב האישום בעניינו. הרי המערער נצפה על ידי השוטר, כשהוא עוקף כלי רכב אחרים בתנועת "זיגזג", תוך כדי מעבר מנתיב לנתיב ואף מבצע עקיפות מסוכנות, תוך נהיגה בנתיב המיועד לפניה שמאלה בעוד כיוון נסיעתו בפועל הנו ישר. השוטר, אשר צפה במערער וחשד כי ברכב גנוב עסקינן, נסע אחר המערער ברכבו כברת דרך וכשנעצר המערער ברכבו ברמזור, הורה לו השוטר לעצור בצד. המערער יצא מן הרכב וכאשר נתבקש להציג רישיון נהיגה ותעודת זהות השיב, כי אלה אינם מצויים ברשותו. על כן ביקש השוטר מאת המערער פרטים שונים, כגון: מספר תעודת הזהות שלו, שם הוריו, שמה של גרושתו ושם הוריה היא. לאור אימות הפרטים הללו, רשם השוטר הדו"ח (כתב האישום) למערער.

בנסיבות אלה קבע בית משפט קמא, כי אין המדובר בזיהוי מוחלט וודאי, אשר אינו מותיר ספק בדבר זהותו של מבצע העבירה בפועל, אלא המדובר בזיהוי "ברמה של 99%" (עמ' 5 להכרעת הדין, ש' 27).

4.         חרף האמור והגם שלא דובר בזיהוי וודאי, כדרוש בהליך הפלילי, הרשיע בית משפט קמא המערער בדינו, בשל הימנעותו מלהופיע בישיבת ההקראה ובישיבת ההוכחות ובחירתו המודעת שלא ליתן עדותו בבית המשפט שמא יזוהה על ידי השוטר, בין כותלי בית המשפט, ויישאל שאלות, אשר תבאנה להפללתו; עוד קבע בית משפט קמא, כי חתימתו של המערער על גבי הדו"ח (כתב האישום) זהה, ללא ספק, לחתימתו על ייפוי הכוח, אשר צורף לתיק בית המשפט.

אשר על כן, ולאחר שהזהיר עצמו, כי בעדות יחיד עסקינן, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה המיוחסת לו.

טענותיהם של הצדדים לערעור

5.         סנגורו של המערער טען, כי נפל פגם בהכרעת דינו של בית משפט קמא מאחר שהרשעתו של המערער נסמכה על זיהוי לא וודאי, כשם שציין בית משפט קמא, ולא היה בבחירתו של המערער שלא להעיד כדי לרפא פגם זה (כשם שקבע למעשה בית משפט קמא). נוסף לאמור, טען סנגורו של המערער, כי שגה בית משפט קמא משקבע דבר זהותן של החתימות בהיעדר ראיות שבמומחיות לדבר, שהרי בית המשפט גופו אינו מומחה לזיהוי חתימות.

סנגורו של המערער נדרש גם לגזר דינו של מרשו בציינו, כי המדובר בעונש החורג בחומרתו מרמת הענישה הקיימת, ככל שנוגע הדבר לעבירות כגון זו - בה הורשע המערער או לדומותיה. היה על בית משפט קמא להתחשב, עת שקל עונשו של המערער, במצבו האישי, גילו, פרק הזמן בו מחזיק המערער ברישיון נהיגה וכמובן הרשעותיו הקודמות. לאור כל אלה, לטענתו של הסנגור, לא היה מקום להחמיר בעונשו של המערער, כשם שנהג בית משפט קמא.  

6.         ב"כ המשיבה ביקשה לדחות הערעור. היא ציינה, כי המערער זוהה בוודאות בהתבסס על מכלול של ראיות נסיבתיות, אשר הובילו למסקנה חד משמעית, כי הוא אשר נהג ברכב וביצע העבירה המיוחסת לו. יש לזכור, כי המערער לא נשא רישיון נהיגה או תעודת זהות, אשר בכוחם להקל על הליך זיהויו ודומה, כי בנסיבות אלה, נהג השוטר נכונה עת דרש מן המערער פרטים מזהים מספקים דיים לצורך הרשעתו בעבירה. ב"כ המשיבה התייחסה עוד לגזר הדין בעניינו של המערער, בציינה, כי המדובר בעונש מאוזן, סביר וראוי, וכי אין מקום להקל בו.

דיון

7.         עיון בהכרעת דינו של בית משפט קמא ובטענות הצדדים בערעור מלמד, כי דינו של ערעור זה - להידחות.

אכן, זיהויו של המערער, כשם שקבע בית משפט קמא, לא היה וודאי, קרי: לא נעשה בהתבסס על מסמכים ותעודות רשמיים, אך דובר בזיהוי ברור. דומה, כי השוטר פעל נכונה, בנסיבות עניינו של המערער, וליקט די פרטים, לשם זיהויו כראוי, תוך שבחן שמות הוריו של המערער ושמות הוריה של גרושתו. יתרה מזאת, אין לאפשר למערער לחמוק מדינו בשל התנהגותו חסרת האחריות ובחירתו לנהוג ללא רישיון הנהיגה שלו ובלא שנשא כל מסמך מזהה אחר. זיהויו האמור של המערער נתמך בקביעתו של בית משפט קמא בדבר זהות חתימותיו, הן על כתב האישום והן על ייפוי הכוח שהעניק לסנגורו לצורך זיהויו. הלכה ידועה היא, עוד מימים ימימה, כי בית המשפט יכול לבחון דבר זהותן של חתימות ולקבעה כראיה במבט עין רגיל ולאו כעניין של מומחיות בהכרח (ראו לדוגמה ע"א 86/58 פהום נ' רוזנפלד, פ"ד יג 477; ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' רחמים בע"מ, פ"ד    מו(3) 240, 262-263 וכיו"ב).

הנה כי כן, הרשעתו של המערער נסמכה הן על זיהויו במקום ביצוע העבירה, העובדה שהיה זה רכבו שלו - באמצעותו בוצעה העבירה (ראו עמ' 22 לפרוטוקול הדיון, ש' 22-23), הימנעותו של המערער ממתן גרסה נוגדת מטעמו בבית המשפט וכן זהות חתימתו שעל גבי הדו"ח למסמך אחר בתיק בית המשפט. ברי, כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לספק סביר כך שאין מקום לשינוייה של מסקנת הרשעה או לביטולה.

8.         אילו ביקש המערער לטעון, כי לא נהג ברכב אותה השעה ולא ביצע העבירה המיוחסת לו, היה עליו להוכיח זאת תוך הצגתה של ראיה לאליבי, המצביעה על מיקומו המדויק במועד האמור והימצאות רכבו ברשותו של אחר. טענת אליבי שכזו הנה טענת הגנה מיוחדת, המזמינה את בית המשפט לקבוע ממצא פוזיטיבי, אשר שולל לחלוטין האפשרות, כי הנאשם הנו מבצע העבירה. הנאשם אינו יכול להסתפק, לצורך הדבר, בעדותו שלו והוא חייב להביא ראיות תומכות, אשר מקימות בסיס לדחייה מוחלטת של יתר הראיות, הטוענות לנוכחותו בזירת העבירה. לא עמד הנאשם בחובתו הראייתית האמורה, תהפוך טענתו מטענת אליבי לטענה "רגילה", כנגד אמינותם של העדים, אשר זיהו אותו בזירת העבירה (ראו ע"פ 6289/94 דזנשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 157, 170; ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221). המערער העלה טענתו זו בעלמא בלא שהציג כל ראיה בצידה.

במצב דברים זה, משניצבת טענתו חסרת הבסיס מול גרסתו של השוטר בנדון ויתר הראיות התומכות בעובדת זיהויו כאמור, אין אלא לדחות ערעורו על הכרעת הדין.

9.         לא ראיתי לנכון להתערב גם ברכיבי גזר דינו של בית משפט קמא. המערער ביצע עבירה חמורה וסיכן בהתנהגותו חסרת האחריות לא רק את עצמו ואת ילדיו אלא גם את יתר הנהגים, אשר חלקו עימו הכביש. חומרתה הברורה והנודעת של עבירה מעין זו מחייבת בענישה הולמת, כזו שהושתה בענייננו, ובית משפט קמא הכליל בחשבון שיקוליו נסיבותיו האישיות של המערער (ראו עמ' 10 לגזר הדין, ש' 2-4). אשר על כן, ומשנמצא עונשו של המערער ראוי ומידתי, אין כל מקום להתערב בו.